במלאת שלוש שנים לטבח ה-7 באוקטובר, משפחת הפועל לא שוכחת. נעם כץ רודאיף, בתו של רס״ב במיל׳ ליאור רודאיף ז״ל שנרצח בקיבוץ ניר יצחק, סופדת לו בטור מרגש: ״נעמוד ליד קברך עם שלוש שנים של געגוע, עם הכאב על החיים שהיו, ועם כאב אחר, עמוק לא פחות - על החיים שיכלו להיות״
מאז שעזבת, הרבה השתנה כאן
זהו זמן שיגעון מהומה עד אין קץ
עברו שלוש שנים מאז שנהרגת, אבא. שלוש שנים שבהן העולם המשיך להסתובב בחוצפה כמעט בלתי נתפסת. אנשים הלכו לעבודה, ילדים גדלו, תינוקות נולדו, היו ארוחות שישי וחגים, ניצחונות והפסדים, חדשות טובות וחדשות איומות. החיים, כמו שהם יודעים לעשות, פשוט המשיכו.
ואנחנו המשכנו איתם.
השנה, בפעם הראשונה, אנחנו אפילו "נזכה" לעמוד ליד הקבר שלך.
שלוש שנים שאתה אינך, ורק עכשיו יש לנו קבר לעמוד לידו. יש משהו כמעט בלתי אפשרי במשפט הזה. במשך כל כך הרבה זמן גם המקום הזה, המקום שאמור להיות המובן מאליו בתוך האבל, לא היה לנו.
יש משהו בלתי נתפס בכך שאפילו האבל שלנו הגיע באיחור. שהיינו צריכים לחכות כל כך הרבה זמן לרגע שאף אחד לא רוצה להגיע אליו מלכתחילה.
אבל הגעגוע אף פעם לא היה צריך מקום פיזי כדי להיות נוכח.
הוא נמצא ברגעים הגדולים, כמובן, אבל בעיקר בקטנים. ברגע שבו קורה משהו ואני יודעת בדיוק מה היית אומר עליו. ברגע שבו מישהו אומר משהו ואני כמעט יכולה לשמוע את התגובה שלך. לפעמים אני אפילו יודעת מתי היית מתעצבן.
אבא ליאור שלי, היה איש עם דעות וכנות בלתי מתפשרת. לא מהסוג שמרכך פינות כדי שיהיה נעים יותר בחדר. אם משהו היה נראה לו מטומטם, לא הגיוני או פשוט לא בסדר- היית יודע את זה.
הכנות הזאת כל כך חסרה לי היום.
אבא יכול היה לכעוס על משהו, להתעצבן, להסביר באריכות למה כולם עושים את זה לא נכון- ואז לקום ולעשות. אם משהו היה מקולקל, הוא היה מנסה לתקן אותו. הוא לא היה נשאר רק עם הכעס.
אני חושבת על זה הרבה כשמדברים עליו כעל גיבור.
כי אבא שלי לא היה גיבור מהסיפורים. הוא היה אדם רגיל.
אדם עם משפחה, הרגלים, עצבים, אהבות ודעות. אדם שיכול היה לכעוס ולהצחיק, להרגיז ולאהוב. אדם שחי חיים רגילים.
ואז הוא מת כגיבור.
לפעמים נדמה לי שהמילה הזאת, "גיבור", כל כך גדולה שהיא מאיימת לכסות את האדם שהיה לפניה. ואני לא רוצה שהיא תכסה אותו.
אני גאה בו על הדרך שבה פעל ברגעים האחרונים של חייו. אבל אני לא מתגעגעת לגיבור.
אני מתגעגעת לאבא.
ואולי זה אחד הדברים האכזריים בשכול: שעם השנים מצטברים עוד ועוד זיכרונות, אבל לא נוצרים זיכרונות חדשים.
יש לנו כל כך הרבה ממנו לקחת איתנו. משפטים, סיפורים, רגעים. אנחנו יכולים לחזור אליהם שוב ושוב. לפעמים הם מצחיקים אותנו בדיוק כמו פעם. לפעמים הם מצליחים, לרגע, להפוך אותו שוב לנוכח.
וזאת ברכה עצומה. אבל לצדה הולך וגדל גם כל מה שאין. כל מה שיכול היה לקרות ולא קרה. כל מה שהיה יכול לראות ולא ראה. כל השיחות שלא יהיו. כל הרגעים שבהם הוא היה אמור להיות איתנו.
הגעגוע הוא לא רק למה שהיה, הוא גם למה שיכול היה להיות.
ואולי בגלל זה, שלוש שנים אחרי, עדיין יש לי דברים שאני רוצה לספר לו.
למשל שארגנטינה כמעט לקחה עוד פעם את המונדיאל.
אבל הם שיחקו כל כך גרוע בגמר, אבא, שממש הגיע להם להפסיד.
ושהפועל, תאמין או לא, דווקא נראים לא רע העונה. אפילו חזרו לאירופה.
והייתי רוצה לספר לך שכולם הוחזרו הביתה.
שלקח הרבה יותר מדי זמן. שזה לא החזיר את מה שאבד ולא תיקן את מה שנשבר, אבל בסוף כולם הוחזרו.
ויש עוד כל כך הרבה דברים שקרו מאז שהלכת. דברים שהיית שמח בהם, דברים שהיו מרתיחים אותך, ודברים שאני עדיין תופסת את עצמי חושבת שאני צריכה להתקשר ולספר לך עליהם.
ואז נזכרת שאין למי.
הרבה השתנה כאן בשלוש השנים האלה. גם אנחנו השתנינו. למדנו, בלי שרצינו, איך ממשיכים לחיות כשמישהו שהיה אמור להמשיך איתנו נשאר מאחור.
השנה נעמוד סוף סוף ליד הקבר שלך.
נעמוד שם עם שלוש שנים של געגוע. עם כל מה שאנחנו זוכרים, ועם כל מה שכבר לא נזכה לזכור.
עם הכאב על החיים שהיו.
ועם כאב אחר, עמוק לא פחות, על החיים שיכלו להיות.
ובתוך כל זה, יש גם תודה.
על הזכות שהיית שלנו.
על כל מה שהשארת בנו.
ועל הזיכרונות שאנחנו ממשיכים לשאת איתנו, לכל מקום.
מאז שעזבת הרבה השתנה כאן
הנר שלך מאיר עדיין בוער
מתגעגעת לתמיד, נעם