אופיר לוין, אוהד הקבוצה שליווה את השחקנים בטורניר בארצות הברית, שיתף בטור לאתר הרשמי על החוויות ממשחקים "ביתיים" עבורו, סיכם את המסע שלנו ליבשת אמריקה, הסביר על חשיבות ה-TST לקהילה המקומית, פנה בקריאה לאוהדים בארץ וגם: איך זה לחלוק יציע עם הבעלים החדשים?
שאגות השמחה וריצות האמוק של הבחורים הצעירים באדום, בערב לח אי שם בדרום העמוק של ארצות הברית, לכיוון היציע המאולתר בfield 3 האגדי העיפו את יושביו למחוזות אחרים. לחלקם, זה היה רגע השמחה הטהור הראשון שלהם עם האדומים מתל אביב, ולאחרים זה היה רגע ייחודי במערכת היחסים הארוכה עם אהובתם הנצחית.
"הקבוצה הזאת גם פה תגרום לי להשתגע, אה?", אמרתי לאחד מחבריי ל״יציע״ בעודי מנסה להסדיר נשימה מריצה אחוזת דיבוק, שרק האל יודע לאן רצתי באותו רגע. אחרי זמן מה אצל הדוד סם, אני מבין גם בליבי את התשובה לשאלה הזו, אבל העיקר שהספקתי לחזור בזמן לחגוג ולשיר עם השחקנים וחבריי החדשים והאופטימיים מאוד ליציע.
טורניר ה-TST, שבו השתתפו האדומים הנפלאים, היה עבורי הזדמנות חד-פעמית כאוהד שמבוסס בארצות הברית לבוא ולראות את הפועל בטריטוריה שלי. בימים אלה שהקבוצה יוצאת לדרך חדשה, קפצתי על ההזדמנות ויצאתי למפגש הבלתי אמצעי הזה עם הקבוצה, והמשימה להראות תמיכה ואהבה לילדים האלה ולהנהלה בראשית דרכה עמדה בראש מעיני. וכמובן, לנסות לשמור על פאסון בעודי מדבר עם אליל נעוריי, דגלאס דה סילבה, שאחראי לכמה מהרגעים השמחים ביותר בחיי (שום פאסון לא היה שם, אם היה לכם ספק).
אז בנחישות של חייל שיוצא לקרב הזמנתי כרטיסי טיסה, ארזתי את מיטב חולצותיי, צעיף ודגל, נישקתי את הבת זוג והכלב לשלום, ויצאתי אל חוויית משחק החוץ הייחודית ביותר שהייתה לי כאוהד.
מהפכת ה״סוקר״
הטורניר התרחש בימים של מהפכה של ממש בארה"ב. ההצלחות של השחקנים האמריקאים באירופה, אירוח הגביע העולמי ב-2026, והצלחת הנבחרת הלאומית במונדיאל האחרון העלו את הכדורגל המקומי למעמד שהוא קרוב לענפי ספורט אחרים, שמזוהים יותר עם המיינסטרים האמריקאי. אחד מסמלי מהפכת ה"סוקר" היא רקסהאם, שזכתה לתמיכה אדירה בטורניר בזכות הסדרה הדוקומנטרית שצולמה בעקבות רכישת הקבוצה על ידי הכוכבים ההוליוודיים ריאן ריינולדס ורוב מקלהני (מומלצת בחום, אגב).
והפועל? ובכן, הפועל שיחקה היטב ויצרה סביבה באז חיובי והתעניינות רחבה מבאי הטורניר. מהרגע הראשון האדומים שטפו את המגרשים, הציגו כדורגל מלהיב והשחקנים הדביקו את האוהדים בתשוקה האדירה שלהם. הוולה של טל ארצ'ל בניצחון על הקבוצה הקנדית היה אחד משערי הטורניר וגרם לקהל הרועש שלנו מאחורי השער לצרוח כהוגן. וכמובן, הגול של ליאו בנבנישתי מול פאר איסט יונייטד גרם לכולנו להאמין שאנחנו מביאים מיליון דולר הביתה וקבוצת הבעלות החדשה מקבלת סוף שבוע ראשון וחלומי בתפקיד.
אלא שאז, הגענו לרבע הגמר שם נעצרנו אצל ניוטאון מקונטיקט שבהמשך זכתה בטורניר. אבל אם תשאלו אותי, המגרש המרכזי הקשה על כולנו והאפקט שיצרנו כקבוצה קטנה, אך קולנית במגרשים הקטנים טיפה נעלם. הקבוצה היריבה הייתה חזקה ובעיקר נראתה מוכנה מאוד לאירוע והפגינה דומיננטיות טקטית מההתחלה. אבל למרות ההפסד ולמרות הרצון הגדול לזכות בטורניר, יחד עם הטירוף שנוצר סביב הטורניר גם בארץ והגיע לשחקנים - הבחורים יכולים להיות גאים בעצמם כי הם הוכיחו שהיו ראויים לא פחות להמשיך לחצי הגמר, ומשם הכל פתוח.
בין ״יאללה הפועל״ ל-״לטס גו הפועל״
הטורניר הזה היה רגע שיא בשנת כדורגל די מדהימה בארצות הברית שמתכוננת לגביע העולמי שתארח ב-2026. הקונספט של 7 על 7 נחל הצלחה כבירה ובין צופי הטורניר כבר התחילו לדבר על כוכבים גדולים (אפילו יותר מפברגאס) ואימפריות כאלה ואחרות שיישלחו קבוצות בשנים הבאות להתחרות על פרס אפילו גדול יותר. כולי תקווה שהפועל ימשיכו להגיע כל שנה ויהפכו את זה למסורת. אני כמובן אהיה הראשון להזמין כרטיס, ואחרי הפעם הזו, אין לי ספק שיותר אדומים יגיעו לתמוך, וגם נהיה מאורגנים יותר. אם אפילו 10 אחוז מהאנשים שסימסו לי שהם באים שנה הבאה אכן יגיעו, אנחנו בוודאות נהיה הקהל הכי רועש וצבעוני בטורניר ונביא את המיליון הביתה (לא שזה מה שבאמת חשוב).
המפגש של הפועל עם אמריקה, והקבלה של הקהל הרחב בטורניר עם תרבות האהדה שלנו, והאופי שאנחנו מביאים איתנו, היו מפתיעים. במהלך רבע הגמר הגיעה אשת אבטחה להגיד לכולנו לשבת ולהוריד את הדגלים, אלא שבתגובה כל היציע מאחורינו, שהיה מלא באוהדים מזדמנים, אמר לה ללכת ושתיתן לנו לעודד. ההצגה הכי טובה בטורניר, כבר אמרתי? וזה מדבק, כי פתאום אתה מסתובב לאחור ורואה שמצטרפים איתנו לכפיים בשירים (גם בכאלו פחות סימפטיים). את היציעים קישטנו בדגלים, צעיפים אדומים, וכך טבילת האש הראשונה בשילוב המסקרן הזה שבין ״יאללה הפועל״ ל-״לטס גו הפועל״, לא יכול היה לעבור בצורה יותר כיפית מזו.
כשהסתיים לו יום המשחקים הראשון עם שני ניצחונות, שהיה גם יום כניסתה של קבוצת הבעלות החדשה לתפקיד
, ניגשנו למייקל מינסברג והזהרנו אותו בהלצה שלא יתרגל לזה. אלא שמייקל, שכבר שמע על החיבה היתרה שיש לנו לסבל, הצליח להדביק אותו באופטימיות ובחיוביות שלו, כמו זו של כל אנשי ההנהלה החדשה שפגשנו שם, וגרמו לנו להאמין שאפשר לשנות גישה. המפגש הבלתי אמצעי, כנה ונטול אגו, עם הפועל החדשה היה היכרות ראשונה עם קבוצה של אנשים שבאמת באה לעשות טוב ולהצליח איתנו. זה היה מדהים לראות את צוות ההנהלה החדש ומשפחותיהם לא מפסיקים לעודד לשנייה ושמחים איתנו בגולים ובניצחונות, כאילו עכשיו הם הביאו דרבי. זה היה תענוג אמיתי לחלוק איתם יציע ולהניף אל-על את הדגל האדום עם סמל הפועל. לימדנו אותם שירים, שיתפנו אותם באהבתינו לדבר הזה שנקרא הפועל תל אביב, ובירכנו אותם על כניסתם למשפחה האדומה שלנו. ובכל משחק שעבר, פשוט ראינו מהצד כיצד כולם, ההנהלה החדשה, הצוות וכל משפחותיהם, מתאהבים יותר ויותר בקבוצה - וזה אולי הדבר הכי מרגש שקרה בטורניר הזה.
לכל מקום שתלכי, אני אלך אחרייך
לפני סיום, אני מבקש להצטרף לקפטן האהוב שלנו, דן אייבינדר בקריאה לכל האדומות והאדומים שמלווים את הקבוצה בארץ ובכל מקום בעולם, לעטוף את הקבוצה באנרגיות חיוביות. בדיוק כמו שקורה העונה עם קבוצת הכדורסל שלנו, שמקבלת מאיתנו תמיכה ודחיפה אדירה כל הדרך לגבהים חדשים-ישנים, למקומנו הטבעי. הרי בסוף יש לנו פה הזדמנות להתחיל מחדש. ונכון, כל דבר ובעיקר בספורט, בטח בכדורגל הישראלי, ובטח שבהפועל לוקח זמן, אבל אני בטוח שאנחנו נמצאים בידיים טובות יותר ועם אמונה, סבלנות, והרבה אהבה כמו שרק אנחנו יודעים, נצליח להגיע גם לפסגות חדשות שאולי עוד לא הכרנו.
ולכל האוהדים בארץ, ריגשתם מאוד שנשארתם ערים בשביל הטורניר הזה והתמיכה שלכם הורגשה היטב ביציעים שבנינו בצפון קרוליינה. מקווה ששמעתם אותנו שרים ומעודדים כל הדרך, ושתצטרפו אלינו בשנה הבאה בחוויית הספורט הייחודית והמדהימה הזאת.
ולך, הפועל שלי, אני מאחל לך את כל ההצלחה שבעולם בדרכך החדשה. זה היה אירוע ייחודי וחוויה חד-פעמית עם הקבוצה שאני אקח איתי לכל החיים. תודה שגרמתם לי להרגיש לסוף שבוע אחד הכי בבית בעולם.
אדום עולה, ויעלה.